פרשת ‘אמור’ לפי הקבלה והחסידות לחיזוק חיי האמונה
אזהרה לגדולים
הפרשה פותחת באזהרה לכהנים המשמשים בקודש, לשמור על טהרתם, “וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו”, ובהמשך מובאים הכללים והפרטים של עניין זה. חז”ל הקדישו הרבה פרושים כדי להסביר מדוע התורה השתמשה כאן בלשון כפולה, “אֱמֹר”, “וְאָמַרְתָּ”. רש”י מביא את דברי הגמרא (יבמות ה’), “אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים”. כפשוטו, שיזהירו הכהנים הבוגרים את הכהנים הצעירים, ויש אומרים שיזהירו הכהנים את עם ישראל לשמור על כללי הטהרה. הרמב”ן מפרש בצורה דומה, “אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו, וריבוי האזהרות, שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים”. התורה ומצוותיה נצחיים ולכן אזהרה זאת לשמור על הטהרה, מדברת גם אל כל אחד מאתנו. הבעיה היא שבדור שלנו אף אחד לא אוהב אזהרות. רב האנשים רוצים לבא אל הדברים מתוך תחושת בחירה, מתוך הבנה וחיבור. קשה לנו כשמישהו מזהיר ומאיים עלינו. לכן גם כאן, התייחסותנו אל “אֱמֹר” “וְאָמַרְתָּ”, צריכה לקבל משמעות פנימית ומחברת יותר. בחסידות מתייחסים אל לשון רש”י, ‘להזהיר’, לא רק מלשון אזהרה, אלא גם מלשון ‘זוהר’, להזהיר, להאיר. כמו שאומר הפסוק, “וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ” (דניאל י”ב ג’), פירוש, יאירו. הגדולים מאירים לקטנים.
חכמת הקבלה מסבירה שהחיים שלנו מורכבים מתנועות של גדלות וקטנות. גדלות מוחין זה מצב של פתיחת האורות. במצב זה האדם זוכר את תלמודו וחזק באמונתו. קטנות מוחין זה בדר”כ זמן ניסיון, זמן של צמצום האורות. במצב זה האדם נמצא בהתמודדות לא פשוטה עם המציאות שלו. כאן בדיוק נדרשת ההבנה שרגעי הגדלות נדרשים להאיר לרגעי הקטנות. זהו אחד הסודות של ספירת העומר הידועה כתקופה של קטנות, צמצום ודין. מוסבר בכתבי האריז”ל, שבכל שנה בליל הסדר מאיר האור העצום של יציאת מצרים, אור הגדלות. אולם, כבר למחרת, האור הזה מסתלק ומתחילים לספור את ספירת העומר, ארבעים ותשעה ימי קטנות. האדם צריך לדלות מרגעי הגדלות הארה שתאיר את רגעי הקטנות. כשבאים ימי החול עם הניסיונות שלהם, יזכור את הישיבה המלכותית והמרוממת סביב שולחן הסדר. יזכור ויאמין שגם כשהדברים קשים הוא עדיין בן חורין בעולמו של הקב”ה.
תקופת טהרה
פרשת אמור מציירת בפנינו תמונה נפלאה של חגי ישראל, “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי השם, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם”, פסח, שבועות, ראש השנה, כיפור, סוכות ואפילו חנוכה נרמז בפסוק, “וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד”. המועדים הינם הזדמנויות לתיקון הבאים במחזור התחדשות של שנה שלמה. אחת המצוות המרכזיות בחלק זה של הפרשה היא מצות ספירת העומר, “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַהשם”. הציווי נפתח, “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם”, שידע האדם כי הספירה היא בשבילו, עבורו. הספירה באה לתקן אותו. תקופת העומר נחשבת לתקופת הליכה ממצרים להר סיני. תקופה של היטהרות והתקדשות לקראת קבלת התורה. כמו שאומרים בכל ערב לאחר הספירה, “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנִי עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְּלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ… כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם… וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת לְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגָם וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה”. מסביר הרב שיינברגר שליט”א, “אלה ימים של טהרה. בשביל לקבל מעלות עליונות, צריך להיטהר, והאדם יש לו הרבה ממה להיטהר. עצם הדבר שהוא נברא, עייר פרא אדם יולד. כל הקלקולים שהיה, זה נדבק באדם, עולמות שנחרבו, מיעוט הלבנה, חטא אדם הראשון, הכל נדבק באדם והוא צריך לטהר את כל זה, וכשהוא מטהר את עצמו הוא מטהר את כל העולם כולו” (הרב שליט”א תשע”ה). בכתבי הרב אשלג מוסבר שהמושגים טומאה, קליפות וזוהמה מייצגים את הרצון לקבל לעצמו, האגואיזם הצר. עבודת הטהרה זה להפך את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. כשהאדם ייהפך את הרצון שלו אז יזכה להשוואת הצורה עם הבורא ויגיע לדבקות השלמה, ולכן, “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם”, בשבילכם.
רכות כפולה
ספירת העומר מתחילה למחרת הפסח, מיום שהביאו את “עֹמֶר הַתְּנוּפָה”. השם תנופה בא על שום שהכהן היה מניף את ראשית הקציר שהובאה לפניו. אולם יש בשם זה רמז לתיקון התקופה. תנופה זה אותיות תְּנוּ-פֶּה. ספירת העומר היא זמן תיקון המידות ואחד הדברים החשובים ביותר הוא תיקון הפה, תיקון הדיבור. התורה משתמשת בשתי לשונות לגבי הדיבור. כפי שלומדים מהפסוק בפרשת יתרו, “וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו השם מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות י”ט ג’). רש”י מפרש, “לבית יעקב – אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשין כגידין”. מכאן לומדים שדיבור זה לשון קשה ואמירה לשון רכה.
נחזור לראשית הפרשה שלנו, שם ישנה הכפילות – “אֱמֹר”, “וְאָמַרְתָּ”. כבר נאמר שאזהרה כפולה זאת היא מלשון להזהיר, להאיר. הגדולים צריכים ללמוד להאיר לקטנים. אבל לא בדיבור קשה, אלא באמירה רכה, כזאת שמקרבת ומחברת. הזוהר הקדוש מסביר את הפסוק, “אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם”, “מהו הטעם שכתוב כאן בני אהרן, וכי איני יודע שהם בני אהרן. ומשיב… כי אהרן הוא התחלה לכל כהני העולם, כי בו בחר הקב״ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם… כי כל ימיו של אהרן היה משתדל להרבות שלום בעולם, ומשום שדרכיו כך, העלהו הקב״ה לזה, לכהונה, שיכניס שלום בפמליא של מעלה. כי ע״י העבודה שלו, הוא גורם זווג קב״ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות. ומשום זה, אמור אל הכהנים בני אהרן” (זוהר הסולם אמור ב’). הזוהר מלמד אותנו שיהיו כל האמירות שלנו עם הכוונה להביא חיבור ושלום בעולם. אם לא, אז מוטב שננהג כדברי רבי יצחק בגמרא, “מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם” (חולין פ”ט א’).
לחם הפנים
שלום העולם תלוי בלימוד פנימיות התורה וביישום הלימוד לחיים עצמם. כל עוד תמשיך האנושות לרדוף אחר העולם הזה, אחר החיצוניות והחומר, ימשיכו בני האדם להתקוטט ביניהם על כל עניין קטן כגדול. סוגיה זאת בא לידי ביטוי גם במצות “לחם הפנים” המופיעה בפרשה, “וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת. שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי השם. וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַהשם. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי השם תָּמִיד. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ, מֵאִשֵּׁי השם חָק עוֹלָם”. ממש כפי שפניו של אדם מעידות על פנימיותו, כמו שכתוב, “חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו” (קהלת ח’ א’), כך מתוך מצות לחם הפנים ניתן ללמוד על פנימיות הלחם שהוא עיקר מזונו וכלכלתו של האדם.
ה”שפת אמת” אומר, “וזה נקרא לחם הפנים, פנימיות הלחם” (אמור תרמ”ח). הפעם הראשונה שמוזכר לחם בתורה זה בקללת אדם הראשון אחרי החטא, “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” (בראשית ג’ י”ט). האדם נתקלל לרדוף ולהתייגע אחר לחמו ופרנסתו הגשמית. אלא שכבר בפעם השניה שמוזכר הלחם, מתחיל החיבור מחדש שלו אל מקור הברכה, “וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן” (בראשית י”ד י”ח). לאחר מלחמת המלכים, מלך ירושלים, יש אומרים שהיה זה שם, בנו של נח, מוציא לחם ויין ומברך את הקב”ה ואת אברהם אבינו. במעמד זה מתחיל השימוש בלחם לצרכי הקדושה. בפרשת ‘עקב’ כתוב, “וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם” (דברים ח’ ג’). זאת אומרת, יש את הלחם הזה המקולל של, “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ”, שהאדם מאמין שזה מה שמשביע אותו, ויש את הברכה שבפנימיות הלחם, החיבור אל מקור החִיּוּת האמיתי. הכל נתון לבחירת האדם. הקללה נמשכת כל עוד האדם ממשיך להתייחס אל חיצוניות הלחם והפרנסה ולא אל פנימיותם.
מקור הפרנסה
בפרשת תרומה כתוב, “וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד” (שמות כ”ה ל’). שתים עשרה כיכרות היו מונחות על שולחן הזהב בבית המקדש משבת לשבת. בכל שבת לאחר הקרבת קורבן המוספין היו הכהנים מורידים את הלחם שעמד על שולחן הזהב במשך שבוע ימים ומניחים את הלחם החדש. בכך התקיים הכתוב, “לְפָנַי תָּמִיד”. הנס הגדול שנעשה בלחם הפנים היה שכאשר נלקח מהשולחן היה חם וטרי כמו ביום שהניחו אותו שם (מנחות ג’ כ”ט). הרש”ר הירש אומר, “הנס שנעשה בו תמיד מורה על השגחת השם על לחם ישראל בתמידות”.
הלחם מייצג את כלל הפרנסה של האדם. זה שכתוב בגמרא, “הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך, שלחן בצפון ומנורה בדרום” (בבא בתרא כ”ה). לחם הפנים היה מונח על השולחן בצפון והיה תזכורת תמידית שבורא העולם הוא שמעניק לנו את השפע והעושר. לכן גם הראו לעולי הרגל את הנס שנעשה בלחם הפנים. כפי שכתוב, “מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים ואומר להם ראו חיבתכם לפני המקום” (מנחות ג’ כ”ט). מסביר הרב אלימלך בידרמן, דוקא נס זה היו מראים לעם, ללמד אותנו על עניין פרנסתו של אדם, “שמחמת חמימותו הריהו נראה כאילו היום אפו אותו, אבל באמת כבר נאפה לפני כשבוע ימים. מכאן תלמדו לגבי לחמכם, שכל מה שתרוויחו משך כל ימות השנה, הכל כבר נכתב ונחתם בראש השנה, וכאותו החם הנשמר משבת לשבת, כן קצבת הממון נשמרת מראש השנה עד ראש השנה, וכשתדעו ותאמינו זאת, תגשו אל כל עניין הפרנסה בניחותא ושלוות הנפש בלא השתדלות יתירה” (באר הפרשה). הדבר ידוע, “מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה” (ביצה ט”ז). לכן כל מה שיש בידינו לעשות כדי לצאת ממסלול הקללה זה להתחזק באמונה ובטחון שכל לחמנו כבר ערוך לפנינו מראש השנה ועד ראש השנה.
הכל מוכרז מלמעלה
בתלמוד הירושלמי מסופר על יום צאתו של רבי שמעון בר יוחאי מהמערה (שביעית כ”ה). יום אחד, לאחר שלוש עשרה שנה, קם רבי שמעון ואמר, האין אני יוצא לראות מה קול בעולם? זאת אומרת, מה נעשה בעולם והאם אפשר לצאת מהמערה. קם ויצא. בעודו יושב בפתח המערה ראה צייד אחד שצד ציפורים. הצייד היה פורס מלכודתו ורבי שמעון היה שומע בת קול אומרת, “משוחררת”, והציפור ניצלה. הבין רבי שמעון כי בלי הכרזה משמים הציפור לא תאבד, ושאם כך הדבר בציפור, כל שכן בבן אדם. קם ויצא מהמערה. סיפור זה מלמד שאפילו קל שבקלים מכריזים עליו מהשמיים. כמו שכתוב בגמרא, “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה” (חולין ז’). כך גם פרנסתו של אדם. אין אדם מרוויח שקל או מפסיד שקל בלי שהכריזו על כך מהשמיים. ניתן לתאר את הדיאלוג הפנימי של אותו צייד שלא שמע את הבת קול המכרזת ובטח אמר לעצמו, ‘הצלחתי’, ‘נכשלתי’, ‘אם רק הייתי…’, בגלל שעשיתי כך וכך’ וכו’… איזה שוטה.
הזוהר הקדוש מביא בעניין זה את הפסוק שנאמר באוכלי המן, “שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת. וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן” (במדבר י”א ח’), ומפרש, “אלו שאינם מאמינים בהקב”ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו, והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחר מזון, ימים ולילות, מפחד, אולי לא יעלה בידם פת לחם. מי גרם להם זה, משום שאינם בני אמונה… אף כאן שטו העם ולקטו, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו, זה שנאמר, וטחנו ברחיים. ואחר כל טרחה הזאת לא עלה בידם, אלא כמו שכתוב, והיה טעמו כטעם לשד השמן. ולא יותר. מי גרם להם זה, משום שלא היו בני אמונה” (הסולם בשלח שצ”ט). חוסר האמונה גרם להם לעשות שטויות ולטרוח יותר מדי עם המן ועל כן, במקום לטעום בו טעם גן עדן, טעמו בו טעם צפיחית בדבש. לכן יראה כל אחד מאתנו שלא יהיה אחוז בשטות ורעות רוח לחשוב שבו תלויה הפרנסה, ולא ישתדל האדם יתר על המידה בהשגת לחמו אלא יתחזק באמונה ובטחון שגם אם בחיצוניות נראה כאילו פרנסתו תלויה בהשתדלותו, למעשה בפנימיות הדברים, הכל מוכרז עליו מלמעלה.
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, יוסף חיים בן דינה, שושנה סוזן בת זוהרה דבורה, צילה בת לאה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת מיקי יצחק מנחם בן גדעון ונעמי ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.