גילוי העוצמה שבבחירה הנכונה והכח של האדם להטות את כיוון חייו, בכל רגע, לטובה
קורות הפרשה
פרשת ‘מטות’ מגלה לנו את כח ההנהגה הפנימי הטמון בנו. יחד עם פרשת ‘מסעי’ שאחריה היא מהווה חותם לחומש ‘במדבר’, אלא שבשנה מעוברת היא נקראת ונלמדת בפני עצמה. הפרשה פותחת במילים, “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה השם. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַהשם, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”. זהו הדיבור היחידי בו משה מדבר ישירות אל ראשי המטות. מצד הפשט, בכל ענייני הפרשה, משה, שכבר נצטווה על סיום שליחותו, מכין את כלל ישראל להמשך הדרך והכניסה לארץ, ובדיבורו הישיר אל ראשי המטות, הוא מחזק את מעמדם ותוקף סמכותם. מצד הפנימיות, כפי שנראה בהמשך, משה מעורר את כח ראשי המטות שבתוכנו. הדיבור של משה סובב על פרשיית נדרים ושבועות. אזהרה לעם ישראל שישמרו מלידור נדר ולא לקיימו. כמו שמפרש רש”י על המילים, “לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ”, “כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין”, שישמור האדם על קדושת הדיבור כיוון שהדיבור מטה את כיוון המציאות לכאן או לכאן.
בהמשך הפרשה, מתוארת היציאה למלחמה על מדיין, אשר צוו עליה כבר בסיום פרשת ‘פנחס’, “וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים”. מלחמת קודש שבראשה עומד פינחס בן אלעזר הכהן, המופקד על צבא שמורכב מאלף איש מכל שבט, ואשר בידם כלי הקודש, הארון, הציץ וחצוצרות התרועה. במלחמה זו הורגים בני ישראל את חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור. בני ישראל לוקחים שלל רב ושבי במלחמה. משה רבנו יוצא לקראתם וכועס על לקיחת נשות מדין כשבויות, “הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר מַעַל בַּהשם, עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת השם”. במעמד זה עם ישראל מקבל את חוקת טיהור והגעלת כלי השבי וכיצד יש לנהוג בשלל המלחמה.
בסיום הפרשה מתוארת בקשת שבט גד ושבט ראובן לקבל נחלה בעבר הירדן מחוץ לארץ ישראל, “וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן”. משה מוכיח את שני השבטים על בקשתם ומשווה את התנהגותם להתנהגות המרגלים. למרות התוכחה הקשה הם מבקשים לנהוג כרצונם ובפיהם תירוצים מתירוצים שונים. משה נענה להם ומשביע אותם שיקיימו את הבטחתם לעזור לשאר השבטים לכבוש את הארץ ורק לאחר מכן לנחול את נחלתם בעבר הירדן.
הימים האלה
פרשת ‘מטות’ נלמדת תמיד בשלושת השבועות הקשים של ימי בין המיצרים. הימים המסתיימים בתשעה באב, יום החורבן הגדול. במגילת איכה, אותה אנו קוראים בכל שנה בתשעה באב, כתוב, “גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים” (איכה א’ ג’). בפשט הפסוק, אזהרה שהזמן הזה מועד לפורענות ובו אנו חשופים להצלחתם של אוייבנו הרודפים אותנו בכל דור ודור, והשם יעזרנו ויצילנו. אולם המקובלים שפכו אור שונה על הפסוק. שבט יהודה מרמז על ספירת המלכות, השכינה הקדושה. מה שאמרו חכמים, שדוקא במקום הצר של בין המיצרים, מי שירדוף אחר השכינה יוכל להשיג אותה. דבר זה מרומז במילה ‘רֹדְפֶיהָ’, המורכבת מהמילים, רודף י’ה, זה הרודף אחר אור השכינה, וישנם פסוקים רבים המעידים על תנועה זאת של גילוי האור בעת החושך, “וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ” (ירמיהו ל’ ז’), “מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ” (תהילים קי”ח ה’).
מצד הזמן עליו אנו מדברים בפרשה, עם ישראל ניצבים בפאתי ארץ ישראל, דור חדש שנולד במדבר ומוכן להיכנס אל הארץ המובטחת. כמובן, שמעבר לתאור ההיסטורי מדובר על המהלך שקורה בנפש שלנו כאן ועכשיו. ארץ נקראת ארץ על שום שרצתה לעשות רצון קונה. זאת אומרת שארץ מייצגת את המילה רצון. ארץ ישראל מסמלת את הרצון השלם. אנחנו ניצבים לא רחוק מראש השנה, הזמן בו העולם כולו מתחדש וגם כל אחד מאתנו יכול לזכות לרצון חדש וחיים חדשים. באור זה, התוכן הרוחני של הפרשה בא לעורר אותנו להתבונן בכיוון של חיינו, מה אנחנו רוצים, אחר מי ומה אנחנו רודפים ומי מנהיג אותנו בפנים. פרשת ‘מטות’, כשמה כן היא, המטות מסמלים את הכח להטות את חיינו לטוב או להפך, ועוד נשוב לדבר בכך.
מתנת העשירות
הבירור שלנו בפרשה מתחיל דווקא מסופה. כאמור, שני שבטים מבקשים להישאר בנחלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אמרו חז”ל שבקשתם באה בגלל עושרם. כפי שמפרש ה”דעת זקנים” על המילים “וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד, עָצוּם מְאֹד”, והוא אומר, “לפי שהיו עשירים ביותר, חבבו ממונם, ובשביל חבוב ממונם פירשו מאחיהם וישבו להם חוץ לארץ ישראל, ולפיכך גלו תחלה לכל השבטים”. השבטים הראשונים שיצאו לגלות ואבדו מעם ישראל היו שבט גד, שבט ראובן וחצי שבט מנשה שהצטרף אליהם בנחלתם. כיון שהיו גבורי חייל, לקחו שלל רב במלחמת מדין והתעשרו ממנה מאוד גם בממון וגם בצאן.
מדרש תנחומא אומר, “שלוש מתנות ברא הקב”ה בעולמו, חכמה, וגבורה, ועושר. זכה לאחד מהם, זכה לכולם, ואימתי, בזמן שהם באים מכח חכמת התורה ויראת השם. אבל בענין אחר אין גבורה ועושר מועיל לו כלום” (מטות ח’). בזכות כל אחת משלושת המתנות הגדולות הנ”ל יכול האדם לזכות בכולן. אלא שהדבר תלוי בהטיה הפנימית שלו. אם אנחנו מטים את המתנות שקבלנו משמיים אל עבר הפנימיות, חכמת התורה ודרכי הבורא, או אז אנו עתידים לזכות גם בשאר המתנות. אבל אם אנו שוגים וחושבים שהמתנה נועדה לשימוש האישי שלנו, אזי כתוב, “והשלושה הללו בזמן שאינן מאת הקב”ה סופן להיפסק ממנו”. פירוש, הרי אין דבר שהוא לא מאת הקב”ה, אלא שהכל תלוי במודעות הפנימית שלנו. אם המחשבה היא שהשגנו את המתנות בכח האגו שלנו, אזי הן כאילו לא מאת הקב”ה, ועתידות הן להיאבד. ממש כמו שהמן, מצד אחד, וקרח, מצד שני, איבדו את כל עושרם הגדול. אבל אם נחכים ונפנים שכל המתנות הם מאת הבורא ומטרתן להיות כלי עזר להתקרב אליו, אזי נגדיל ונזכה גם בשאר המתנות כדברי המדרש הנ”ל. כמו שאומר הפסוק, “אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי” (ירמיהו ט’ כ”ב). אנו צריכים לבדוק כיצד אנו נוהגים בפנימיותנו עם כל המתנות, הכשרונות והאוצרות שניתנים לנו מלמעלה.
כתוב בגמרא, “דדריש ר’ חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב”ה ואומר לפניו רבש”ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כי הדבר תלוי ברצונו של אדם” (נידה ט”ז ב’). כל נתוני חיינו כבר נגזרו לנו מלמעלה, חוץ מהבחירה אם נהיה בבחינת רשע או בבחינת צדיק. רש”ע זה ראשי תיבות – רצון של עצמו. אם הנטיה הפנימית שלי היא לשייך את מתנותיי לעצמי אז אני בבחינת רשע. אבל אם הנטיה היא להצדיק את בורא עולם שנתן לי את מתנותיי ולראות כיצד אני יכול להיות משפיע איתן, אזי אני בבחינת צדיק.
שורש רוחני
רובד פנימי נוסף על סיבת הבחירה של שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה, לנחול נחלה מחוץ לארץ ישראל, מתגלה בספר הליקוטים של האריז”ל. ידוע שלכל תופעה בעולם הגשמי יש שורש רוחני. הספרים הקדושים מסבירים שחייו של האדם מושפעים הרבה מרגע הזיווג בין הוריו. הרב שליט”א אומר שאם היינו מבינים עד כמה משפיע רגע הזיווג, המחשבה של ההורים, הטהרה והחיבור, על כל חייו של האדם, היינו מתמלאים ביראה גדולה. למעשה, אותו רגע הוא הזרע והשורש לכל מה שיבוא אחרי כן.
בספר הליקוטים מגלה האריז”ל מה היה בשורש לידתם של ראובן, גד ומנשה, ונביא הדברים בקצרה. ראובן היה הבכור שבשבטים. אולם, כשיעקב בא לזיווג עם לאה, היה בדעתו שזאת רחל. הדעת היא שורש החיבור. כמו שכתוב, “וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת קַיִן” (בראשית ד’ א’). דעת פירושה חיבור. כיוון שדעתו של יעקב לא היתה שלמה, החיבור לא היה שלם ולכן ראובן יצא לא שלם. עקב כך, הוא גם מאבד את הבכורה וגם נשאר מחוץ לארץ ישראל. שכאמור, ארץ ישראל מייצגת את הרצון השלם.
באשר לגד, הוא נולד מזלפה, שיפחתה של לאה. אולם, להבדיל מרחל ששאלה את יעקב רשות לתת לו את שפחתה בלהה, לאה, לא שאלה, וכאשר בא יעקב לזיווג עם זלפה, היה בדעתו שזו לאה, ובכך נכתב גורלו של גד. אצל מנשה הסיפור היה קצת שונה. מנשה היה הבכור שנולד מהזיווג בן יוסף לאסנת. אסנת היתה בתה של של דינה בת יעקב, שנולדה מהזיווג בין בנו של מלך שכם, במעשה הקשה שעשה לדינה. כיוון שכך, באסנת היו שני חלקים, חלק הקדושה מצד אמה וחלק האחר מצד אביה. מנשה הבכור קיבל את החצי האחר מצד אסנת אמו ואת חצי הקדושה מצד אביו יוסף. להבדיל מאפרים אחיו שכבר קיבל שני חצאי קדושה ויצא שלם. לכן, רק חצי שבט מנשה נשאר מחוץ לגבולות הארץ. זה הסיפור של שניים וחצי השבטים שנשארו בחוץ, שאבדו ראשונים אל חשכת הגלות. אבל מה עם כל אחד מאתנו? אולי לא נולדנו מזיווג כל כך שלם…?! אולי השורש הרוחני שלנו היה לא כל כך טוב….?! מה יש בידינו לעשות?
הטיית השורש
ספר “תומר דבורה” לרבי משה קורדיברו זצ”ל, מדבר על תיקון האדם על פי סדר י”ג מידות של רחמים ועשר הספירות, כיצד ינהג האדם הגשמי על פי המידות הרוחניות של בורא עולם. כשמגיע הרמ”ק אל ספירת החסד הוא מדבר על שמונה מידות, כשהראשונה שבהן היא לידת האדם. במילים פשוטות, מה שאומר הרמ”ק שם, הוא שבעת הלידה יש הרבה קושי, יש גם דמים ואלו הם הדינים. על האדם להטות את הלידה שתהיה לימין, לצד החסד, “שתהיה לידת התפארת לצד הימין, כדי שיצא הולד בלי מום כלל” (תומר דבורה ה’). כמו שכתוב על רחל, “וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ… וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי” (בראשית ל”ה), היו דינים גדולים על רחל ועל שמם קראה לבנה, בן-אוני. אולם מיד לאחר מכן יעקב מתקן את הדבר, שכתוב, “וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין” (שם). למרות הנסיבות הקשות, יעקב מטה את רגע הלידה אל הימין. כך גם האדם, צריך להשתדל להטות את רגע הלידה אל צד החסד תמיד.
כותב שם הרב שליט”א בפירושו לספר “תומר דבורה”, “כי כל פעולה חדשה היא כמו לידה חדשה, כי האדם מוליד ע”י מעשיו אורות וכלים חדשים לעולם”. כל רגע ורגע הוא לידה חדשה ואנו צריכים להפנות את התודעה שלנו לכך. הכניסה הביתה אחרי יום עבודה, התחלת פרוייקט חדש, ישיבה לסעודה, תחילתו של היום וכו’, כל אלו לידות חדשות והאדם הרוחני צריך להתגבר ולהטות את כולן אל צד החסד. כך שגם אם אנו חושבים ששורשנו הרוחני בעת הזיווג ממנו נוצרנו, לא היה מעולה שבמעולים, העבודה האמיתית של התיקון היא מרגע זה והלאה, להטות את הלידה שלי היום אל צד הימין. תורת הקבלה מלמדת אותנו שכל טבע שניתן לנו, הכי מקולקל שיהיה ר”ל, ניתן לתקנו ולהתעלות מעליו. הבחירה בידינו, באיזה נתיב ללכת. הזכרנו בתחילת המאמר שלמרות דברי התוכחה הקשים של משה אל שניים וחצי השבטים, הם בוחרים להתעקש על הישיבה בעבר הירדן, ומשה אכן מתיר להם. על זה אמרו חז”ל, “בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו” (מסכת יומא). בדרך שבה האדם רוצה ללכת מוליכים אותו. עלינו לבחור.
הבחירה בקודש
במלחמת מדין האמורה בפרשה כתוב, “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ, וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ”. כך מדווחים ראשי המלחמה למשה רבנו, ואנו צריכים לשים לב למילים “נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ”. בפשט העניין, המלחמה לא גבתה קורבנות מעם ישראל. אולם יש כאן כמובן עניין פנימי לעבודה האישית של כל אחד מאתנו תמיד. כותב המגיד מקוז’ניץ, “הראשים השפיעו בקדושתם על כל אנשי הצבא שיחזיקו את עצמם בקדושה וללחום מלחמות השם… עד אשר לא נפקד ממנו איש. פירוש, שלא נפל אחד ממדרגתו ח”ו, אפילו באיזה הסתכלות רע או מעשה זימה ח”ו”.
כתוב במדרש תנחומה שכאשר באו בני ישראל להילחם במלכי מדין, היה בלעם המכשף עמהם והיה מפריח את מלכי מדין באויר עם כשפיו. כך לא יכלו ישראל לגעת בהם כלל. מה עשה פנחס, הראה להם את הציץ של הכהן הגדול שהשם המפורש חקוק בו, נפלו ונהרגו. ממשיך המגיד מקוז’ניץ ואומר, “לכן על ידי נשיאת ראש הקדושה והגבהתה המה כרעו ונפלו, וממנו לא נפקד איש”.
לכל אחד מאתנו יש ראש מטה שמנהיג אותו בפנים. ראש מטה ובידו מטה. ממש כמו המטה שמלווה אותנו בכל סיפורי התורה. המטה בעל הכח להטות אותנו אל הימין או אל השמאל, אל הטוב או אל הרע, אל מסלול הרשע או מסלול הצדיק. הבחירה בידינו, ומה שמלמד לנו המגיד מקוז’ניץ זה שאם נצליח לשאת ראש, להחזיק במחשבה הנכונה בעולם הזה, ונטה את בחירתנו אל הקדושה, ממילא שאר הכוחות הלא רצויים יפלו ויאבדו לעד, “כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ השם”(שופטים ה’ ל”א), ונזכה להיות בהירים בדרכנו, נקיים מאויבים מבית ומחוץ, ונזכה שבימים אלה תתקיים בנו המשמעות הפנימית של מילות הפסוק “כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים”(איכה א’ ג’).
מוקדש לרפואת יוסף חיים בן דינה, בנימין בן קרן נעמי, תינה חיה בת רוזט, קרן נעמי בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת לאה בת חיים ז”ל, עפרה בת עמנואל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.