כמו בזמן החורבן כך גם היום כשעוד לא הושלמה מלאכת התיקון אנו חייבים בהתעוררות גדולה ביום הזה
ההיסטוריה חוזרת
חכמת הקבלה מלמדת אותנו שברובד הרוחני אין העדר ושינוי. ברובד הגשמי כאשר מציאות חדשה מתגלה המציאות הקודמת נעלמת, כי “ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים” (תע”ס חלק א’). כפשוטו, כאשר אדם יוצא מהחדר, הוא כבר אינו נמצא בחדר. במציאות הרוחנית, גילוי של מציאות חדשה אינו מסלק את המציאות הקודמת, הוא רק מוסיף עליה. כמו שכתוב,“וכבר ידעת, שכל חידוש צורה המתהווה ברוחני, אין הצורה הקודמת נעדרת משום זה, כי אין העדר כלל ברוחני, אלא שיש כאן תוספת צורה” (תע”ס חלק ב’). לכן כשבאים להתבונן בתאריך כה חשוב כעשרה בטבת, חייבים להבין שהשורש הרוחני של תאריך זה אינו משתנה וכדי להבין מה עלינו לתקן בצום עשרה בטבת עלינו להשכיל במהותו של היום. לפני כמה שנים, בבוקר יום שישי ה13 בדצמבר, מדינת ישראל התעוררה אל כותרות החדשות שזעקו, “ירושלים נצורה”. זה היה יום י’ בטבת והפעם ירושלים היתה נצורה תחת סופת שלגים עזה. אבל כל מי שמחובר מעט, לא עצר עצמו מלחייך לנוכח צרוף המקרים והחזרה ההיסטורית. המקובלים מלמדים אותנו שעד שלא נתקן את השורש של משהו, אותו עניין יחזור כל פעם בתחפושת שונה, בתפאורה אחרת, אבל עם אותו המטען הרוחני המבקש תיקון.
תחילת הפורענות
בלוח השנה היהודי עשרה בטבת מציין את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ואת תחילתו של הקרב, שבסופו נחרבו ירושלים ובית המקדש ועם ישראל הוגלה לבבל למשך 70 שנה. אנו מוצאים תיעוד לעשרה בטבת, כבר בדבריו של הנביא יחזקאל, שהוגלה לבבל, כחלק מקבוצת הגולים הראשונה שנשלחה לשם בידי נבוכדנצר, 11 שנים לפני חורבן בית המקדש עצמו. “וַיְהִי דְבַר השם אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, לֵאמֹר… בֶּן-אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה” (יחזקאל כ”ד). הפעם הראשונה בתורה שמופיע צרוף המילים “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה”, זה בסיפור המבול, “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה“ (בראשית ז’), ויש כאן רמז על מהותו של היום המעידה על תחילתה של פורענות.
התורה כותבת על יום הכיפורים, “אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא… וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם… וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה… כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ… וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ“ (ויקרא כ”ג). אנו מוצאים את אותה הלשון, “בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה” ומכאן כותב רבי דוד אבודרהם על צום עשרה בטבת, “שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו “בעצם היום הזה” כמו ביום הכיפורים” (סדר תפילת התעניות). אמנם עשרה בטבת לעולם לא חל בשבת, אבל מיוחד הוא בזה שהוא הצום היחידי בין ארבעת הצומות שיכול לחול ביום שישי ואנו מתענים בו ונכנסים בצום לשבת. עניין זה מעיד על חומרתו של עשרה בטבת ואומר דרשני.
מנהגי התענית
בעשרה בטבת מתחילים להתענות מעלות השחר ומסיימים בצאת הכוכבים של אותו היום. התענית כוללת איסור אכילה ושתיה בלבד. בתפילות אנו מוסיפים קריאה בתורה המיועדת ליום תענית, “וַיְחַל מֹשֶׁה“, גם מוסיפים תפילת ‘עננו’ בתפילת העמידה, ויש המוסיפים בשחרית סליחות מיוחדות לעשרה בטבת. בשחרית ומנחה נוהגים כוהנים מתענים לעלות לדוכן ולברך. “חולה” פטור מלצום, והגדרתו היא, חלה כל גופו או נפל למשכב. לכן, מי שיש לו חום, או כאב ראש חזק (מיגרנה) וכדומה, מוגדר כ”חולה בכל גופו” והוא פטור מלצום. מעוברות או מניקות פטורות מהצום. אולם, המנהג הוא שהן מתחילות לצום, ואם חשות חולשה (מעבר לחולשה הרגילה שמחמת הצום), תשבורנה את הצום מיד. הפטור מלצום רשאי לאכול ולשתות ללא הגבלת כמות, כמה שהוא צריך. מי שרוצה לקום מוקדם לפני עלות השחר לאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקלים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך. מותר לשטוף את הפה משום ריח רע ואף לצחצח עם משחה, אלא שצריך זהירות שלא לבלוע אף טיפת מים.
יום של תשובה
הצמים וגם אלה הפטורים מלהתענות, כולם כאחד מחויבים בחשבון נפש ביום הזה. כמו שכותב הרמב”ם, “יש ימים שכל ישראל מתענים בהם משום הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה. עם שגרם להם ולנו אותם הצרות. ובזיכרון דברים אלו נשוב להטיב מעשינו שנאמר והתוודו עונם ואת עוון אבותיהם וכו'” (הלכות תענית ה’). הרמב”ם קורא לנו להתעוררות גדולה, לחשב חשבונו של עולם, מדוע באו עלינו הצרות שבאו באותו היום. המילה צום מגיעה מאותו השורש של המילה צמצום. ביום כזה אנו מצמצמים את ההנאות שלנו מהעולם הזה על מנת שנתעלה לרגע מעל הזרימה הטבעית של החיים ונצליח לראות תמונה מעמיקה יותר של המאורעות שעוברים עלינו במישור האישי ובמישור הלאומי. כמו שאומר הרמח”ל בבאור מידת הזהירות, “שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא. לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה” (מסילת ישרים ב’). חשבון הנפש של עשרה בטבת הוא מיוחד מפני שהוא מגלה לנו עד כמה חשובה העבודה הרוחנית של ניקוי הדבר משורשו.
לומדים להתבונן בשורש
נחזור לעניין הראשון. אמרו חכמים, “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו” (ירושלמי, יומא). השנה היא מעגל של תיקון וצמיחה רוחנית וכמו שכתוב לעיל, אין העדר ברוחני, בכל שנה המציאות האמיתית חוזרת על עצמה בתלבושות שונות עד שתבוא על תיקונה השלם. כיוון שבעשרה בטבת החל המצור על ירושלים, המצור שהוביל לפריצת החומות בי”ז תמוז ולחורבן הנורא של בית המקדש בתשעה באב, עלינו לראות בעשרה בטבת את השורש לכל החורבן. לכן, בבא התענית של עשרה בטבת אנו צריכים באמת להתעוררות גדולה. “בעצם היום הזה” מתחיל בכל שנה המצור הפנימי על כל מה שמייצג את בית המקדש בתוכנו. חכמת הקבלה מלמדת שהרבה יותר פשוט לתקן דברים כשהם עוד בשורשם. פשוטו של ענין הוא שאם תושבי ירושלים היו רואים בתחילת המצור סימן אזהרה והיו מתקנים את דרכיהם, אולי לא היה נחרב עלינו בית המקדש.
הנטיה הטבעית של האדם היא לא להתייחס לדברים עד שלא יגיעו מים עד נפש. הנטיה הטבעית היא להתעלם גם מאלף נורות אזהרה. רק כאשר הצרה מגיעה ממש לפתחנו אז אנו מתעוררים. עשרה בטבת בא ללמד אותנו כמה חשוב להתעורר כשמגיע סימן האזהרה ולא לחכות שיקרה הנורא מכל. לכן, בכל שנה, כאשר אנו מגיעים לעשרה בטבת צריכים אנו להרים את עיננו אל מקום בית המקדש ולזכור כי עדיין חרב הוא. עלינו לפשפש ולמשמש במעשינו ולעשות תשובה גדולה עכשיו בחודש טבת, ואולי בכך נצליח ליצור שינוי כה גדול שעוד השנה יקום ויבנה בית המקדש והמציאות כולה תגיע אל תכלית הטוב.
נחמה
מילים גדולות של נחמה אנו מוצאים אצל הנביא זכריה, “כֹּה אָמַר השם צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ” (זכריה ח’ י”ט), ועל יסוד נבואתו של זכריה קבע הרמב”ם ש“כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה” (הלכות תעניות ה’ י”ט). שנזכה להשתמש ביום תענית זה כנקודת צמיחה ובמהרה בימינו נזכה לראות את הבור הריק, המלא בנחשים ועקרבים, מתמלא שוב במים חיים, ונזכה שיתמלאו כל חסרונות החורבן האישי והלאומי באור הגאולה השלמה.
מוקדש לרפואת בתיה בת ויקטוריה, יוסף חיים בן דינה, קרן נעמי בת עפרה בתוך כלל חולי עמו ישראל
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.