הענקת משמעות מחודשת לחיים מתוך תפיסת עולם של ייעוד אישי, מתוך תובנה עמוקה שכולנו בעצם שליחים (מוקדש בהערכה רבה לשליחי חב”ד ברחבי הארץ והעולם ולכל השליחים באשר הם).

השליחים

בדור שלנו, כשמפעל חייו של הרבי מלובביץ’ כבר הפך לשם דבר על פני כדור הארץ כולו, כששליחיו של הרבי מונחים כבר כמעט בכל פינה בגלובוס, מוכנים תמיד לעזור, להגיש, לשרת כל יהודי באשר הוא, בדור שלנו, המילה “שליח” כבר ברורה לכל. אולם היא עדיין דורשת הבהרות ודיוקים. שליח זה לאו דוקא מי שנמצא אי שם בארץ רחוקה, שליח זה יותר עניין של קריאה פנימית. כדי להבין את מהותו של השליח עלינו להתבונן בשליחות הראשונה המוזכרת בתורה. בפרשת ‘חיי שרה’ מסופר על השליח הראשון שיצא בשליחות רבו – אליעזר עבד אברהם נשלח בפקודת אברהם אבינו להביא אישה ליצחק. באור הסיפור הזה אנו לומדים שעור חשוב על המעלות הגדולות שניתן לזכות בהם אם מקבלים עלינו את תפיסת השליח.

עבד ארור

כדי לפתוח פתח לתודעת השליח בקרבנו, צריך להבין מי היה אליעזר עבד אברהם. ידוע כי בתחילת דרכו נאלץ אברהם אבינו להתמודד עם המלך הרשע נמרוד. נמרוד הצליח לשכנע את כל האנושות לעבוד עבודה זרה ובסופו של דבר להכתיר אותו כאלוהים. אברהם אבינו התנגד לנמרוד ויצא למלחמה נגד העולם כולו. נמרוד הורה לתפוס אותו ולהשליכו לאש האדירה שהובערה במיוחד לצורך העניין באור כשדים. נס גדול התרחש שם. במשך שלושה ימים עמד אברהם אבינו בתוך האש ולא נשרף. כשראה זאת נמרוד, נאלץ להודות שמדובר באיש קדוש, וכשאברהם יוצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, לפי אחת הדעות, נותן נמרוד לאברהם את בנו לעבד. בן זה הוא אליעזר עבד אברהם. אליעזר היה צאצא של כנען בנו של חם, בנו של נח, שקולל ע”י נח, “אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו” (בראשית ט’ כ”ה).

ארור הופך לברוך

שליחותו החשובה של אליעזר היתה כאמור להביא אישה ליצחק, אולם לפי רש”י לאליעזר היו כמיהות לב נסתרות. היתה לו בת לאליעזר ואותה היה חפץ להשיא ליצחק. רש”י מביא שם את דברי המדרש רבה, “אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך” (בראשית כ”ד, ל”ט). שמן ומים אינם מתערבבים. אולם בסדר נזקין בגמרא כתוב, “כל המחובר לטהור טהור”, ומכאן אנו לומדים כלל רוחני חשוב. יש דרך לצאת ממצב חיים של ארור, והדרך היא להידבק בברוך. הדבקות הכי גדולה היא שליחות, ועל זה אמרו חז”ל,“שלוחו של אדם כמותו”. השליח נהיה שלוחה של האדם השולח, נהיה ממש חלק ממנו. כמובן שהדבר תלוי במידת הביטול של השליח. ואכן לאחר שאליעזר מבטל את רצונו להשיא את ביתו ליצחק נאמר עליו, “בּוֹא בְּרוּךְ השם” (בראשית כ”ד ל”א), ואומר על כך המדרש: “אמר ר’ יוסי בן דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששירת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך” (בראשית רבה ס,ז).

שלוחי הבורא

כתוב בזוהר הקדוש, פירוש על הפסוק “אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ” (תהילים ס”ה, ה’), “היינו אותם אשר הקב”ה קרבם אליו, שאלו הנשמות עולות ממטה למעלה להתאחד בנחלתם שנתתקן להם. “יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ”, פירושו, מקומות ומדרגות שהם לחוץ מהיכל. ומי הם. הוא כמו שאתה אומר, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. וזה הוא מדרגה ידועה בין קדושים העליונים. וכל הזוכים למדרגה זו, הם שליחי ריבון העולם, כמו המלאכים, כי מהלכים, פירושו שליחים, ועושים שליחות תמיד, בחפץ ריבונם, משום שאלו הם תמיד בקדושה ולא נטמאו” (זוהר הסולם, חיי שרה, אות קכ”ד). בדור שלנו, כשרבים התרחקו לגמרי מבוראם ועבודתו, ולעומת זאת רבים שבים אל הדרך ומחפשים דבקות מחודשת, דברי הזוהר מאירים את הדרך. יהודי מעצם מהותו הוא שליח של הבורא. אך אם קרה ומסיבה כלשהי התודעה שלו נדדה הרחק מכך, אם ח”ו נפל לבחינת ארור, מנותק משורשו, כל שעליו לעשות הוא להחזיר את התודעה הנכונה אל הלב, להיזכר מחדש בשליחות שהוא עושה פה בעולם. לא משנה מאיזה מרחק יגיע, כשייזכר בכך, הרי הוא כבר מחובר אל מי ששלח אותו, והרי אמרנו“כל המחובר לטהור טהור” (שם).

בעיה אנושית

אנחנו חיים בדור שמעודד את האדם לחשוב רק על עצמו. לעיתים זה במודע ולעיתים לא. ידוע בתורת בעל הסולם, שדבקות משיגים על ידי שיווי צורה. הבורא הוא כולו להשפיע והברואים נבראו עם רצון לקבל את השפע. אלא שהצורה של הרצון לקבל שונה מהרצון להשפיע ולכן קיים פירוד בינינו לבין הבורא. הפתרון הוא להפוך את צורת הקבלה שתהיה קבלה על מנת להשפיע. אבל, כשהחברה מסביב משדרת תשדורות המעודדות אגואיזם, הדבר הופך להיות עוד יותר קשה וגם השליחות האמיתית שלנו פה בעולם נשכחת תחת שכבות האינטרסים וסדרי העדיפויות האישיים. שאלה נפוצה ששואלים אותנו בתור ילדים, וגם קצת בתור מבוגרים, היא, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול. במרכז השאלה עומד ה’אני’. מה אתה רוצה להיות? שואלים את הילד. מה אני רוצה להיות? שואל האדם את עצמו. באחת משיחות השבוע של חסידות חב”ד מלפני מספר שנים נכתב, “זה נראה לנו דבר מובן מאליו שהאדם צריך לשאוף אל מה שהוא רוצה, ולחפש את מה שטוב לו. האדם שואף לעסוק בתחומים שמסבים לו הנאה או בדברים שמעניקים לו כסף ומעמד. הצד השווה בכולם – הוא מחפש מה טוב לו” (שיחת השבוע, גיליון מס’ 1244).

שינוי התפיסה

מול הגישה הזאת השמה את האדם והרצון לקבל שלו במרכז העניינים, עומדת תפיסה אחרת, תפיסת השליחות. בהמשך אותה שיחה כתוב, “מה שקובע אינו מה שאני אוהב ורוצה ומה שייתן לי סיפוק, תהילה, כסף ומעמד. השאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו, אחת היא: מה שליחותי? מה תפקידי? כיצד אוכל למלא את שליחותי בצורה הטובה ביותר? תפיסת השליחות משמעותה שהאדם מעמיד את עצמו בשרותו של הקב”ה ואומר: “הנני”. הוא עומד הכן לכל משימה שתוטל עליו”. מוכן תמיד להשפיע. “אם צריך הוא ייסע עד קצה העולם. אם צריך ללמד ילד יהודי אלף-בית של יהדות, הוא יעשה זאת. אם צריך לדאוג שיהודי המבקר במקום יוכל למצוא אוכל כשר או מיטה חמה, הוא יטפל בכך. שום דבר אינו נחות ואינו בזוי בעיניו. הוא שליח” (שם). כל אחד מאתנו, בכל רגע ובכל מקום, הינו בעצם שליח העוסק בשליחותו. בכך האדם מקיים את מה שמגדיר בעל הסולם כמצות השפעה, שהיא בעצם המצוה היחידה הכוללת את כל המצוות. הוא נהיה שליח של ‘אדון כל ההשפעות’ ובכך נדבק בו.

שליחות נצחית

באותה שיחה קצרה ומרגשת שנכתבה לכבוד כנס שליחי חב”ד העולמי, מתוארת מסירות הנפש של השליחים, ומוסיף שם הכותב: “מה שמפעים יותר מכל היא העובדה ששליחותם אינה קצובה בזמן. זו אינה קדנציה, שאחריה חוזרים אל החיים הטובים והשלווים. אתה פוגש בכינוס שלוחים שיצאו אל מקום שליחותם לפני חמישים ושישים שנה, והם עדיין שם” (שם). זאת אינה שליחות מזדמנת וקצובה, זאת שליחות שהיא דרך חיים. כתוב שאחד הסמנים המובהקים של הדור שיקבל פני משיח הוא שתכלה הפרוטה מן הכיס (מסכת סנהדרין). פשט הדברים מובן, בן דוד יבוא כשהעוני יהיה נחלת הכל ר”ל. אבל בדרכו של בעל הסולם אנו לומדים את פנימיות העניין – פרוטה מלשון פרטיות. הגאולה תבוא כשסוף סוף נהפך את הרצון האגואיסטי לרצון אלטרואיסטי ונבטל את הפרטיות שלנו לטובת הכלל, נגיע להבנה שעם ישראל זו ישות אחת ולמעשה כלל האנושות היא ישות אחת. ממש כפי שכאשר אליעזר שלוחו של אברהם ביטל את האינטרסים האישיים שלו בפני רצון אברהם ובכך הארור נדבק בברוך, כך ברגע שנבין שאנחנו שליחיו של מקום ונבטל את האגואיזם, דהיינו את הרצונות הפרטיים שלנו, נזכה להידבק בבורא ויתקיים בנו הפסוק, “בַּיּוֹם הַהוּא,יִהְיֶה השם אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה י”ד ט’). השולח והשליח יהיו שוב אחד לעד ולנצח נצחים.

אהבתם? שתפו

מוקדש לרפואת אודליה חיה בת לאה, קרן נעמי בת עפרה בתוך חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת עמרם חיים בן יהודה ז”ל, דב שמואל ישראל בן מרדכי ז”ל ת’נ’צ’ב’ה

השאירו תגובה

אודות הכותב

הרב דוד אגמון

מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.