רמזים מפנימיות ארבע הפרשיות המיוחדות של תקופה זאת
פתיחה
בכל שנה בתקופה זאת, בחודש אדר, ובשנה מעוברת באדר ב’, אנו מציינים ארבע שבתות מיוחדות בסדר העבודה – שקלים, זכור, פרה וחודש. בשבתות אלו מוציאים בבית הכנסת שני ספרי תורה. בראשון, אנו קוראים את פרשת השבוע הקבועה על פי סדר הפרשות ובשני, אנו קוראים את אחת הפרשיות הנזכרות לעיל – שקלים, זכור, פרה וחודש. אנו יודעים שלכל המעשים ביהדות יש שורש רוחני גבוה, ובמיוחד הקריאה בתורה. היא באה לעורר כוח מסוים בנפש שלנו ולהאיר את ההארה המיוחדת של אותו הזמן.
חז”ל קבעו את סדר קריאת ארבעת הפרשיות המיוחדות על פי תנאים מסוימים. הן נקראות בהתאם לקרבתם אל המועד שאליו הן קשורות, ולאו דווקא ברצף שבת אחרי שבת. פרשת ‘שקלים’ לעולם נקראת בשבת האחרונה של חודש שבט (או אדר א’ בשנה מעוברת), זאת כדי להישמע לפני הכניסה לחודש אדר ובואנו אל חג הפורים, כפי שיבואר להלן. פרשת זכור נקראת תמיד בשבת לפני פורים. פרשת פרה נקראת מיד לאחר פורים ופרשת החודש נקראת בשבת הקודמת לראש חודש ניסן. נביא כאן בקצרה את המהות של כל אחת מהפרשיות בהקשר לעבודה הרוחנית שלנו.
פרשת “שקלים”
פרשה קצרה זו לקוחה מתוך פרשת ‘כי-תשא’ בחומש ‘שמות’. היא קרויה כך זכר למחצית השקל, התרומה שהביא כל יהודי במהלך חודש אדר על מנת לממן את הוצאות הציבור עבור בית המקדש. “וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַהשם בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ” (שמות ל’ י”א). פרשה זו נקראת תמיד בשבת שקודמת לראש חודש אדר (או אדר ב’ בשנה מעוברת). אם ראש חודש חל בשבת, אז אותה שבת עצמה היא ‘שבת שקלים’.
יש קשר בין פרשת שקלים לחג הפורים הנחגג באמצעו של חודש אדר. ידוע כי כאשר המן האגגי הציע למלך אחשוורוש להשמיד, לאבד ולהרוג את כל היהודים, הוא הציע לו 10,000 ככרות כסף תמורתם, “אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ג’, ט’). כל כיכר כסף שווה ל-3000 שקלים. מכאן, שהמן הציע סכום של 30 מיליון שקלים תמורת ראשם של היהודים.
חישוב קטן מגלה משהו גדול. עם ישראל כולל 600,000 נשמות שלמות ובתורה כתוב כי 50 שקל הוא הערך שנקבע לזכר בוגר לעניין נדרי הקדש (ויקרא כ”ז, ג’). כשמכפילים סכום זה של 50 שקל ב600,000 נשמות עם ישראל, הסכום העולה הוא 30 מיליון שקלים, ובמלים אחרות 10,000 כיכר כסף. המן לא היה טיפש. אלא, בבחינת “חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ” (ירמיהו ד’ כ”ב).
כיום אנו עדין נותנים את מחצית השקל. אלא, שעכשיו כיוון שאין לנו בית מקדש, זה נקרא “זכר למחצית השקל”, כמעשה של זכירה לעבר. אולם אנו יודעים שהתורה ומשפטיה הינם מקור חיים בהווה ולא זכר היסטורי בלבד. חשוב להבין שבכל חודש אדר מתעורר אותו כוח של קליפת עמלק, שנרחיב עליו מעט בהקשר לשבת ‘זכור, ובמיוחד לפני פורים מתעורר הכוח של המן האגגי, מצאצאיו של עמלק. לכן בכל שנה אנו מקדימים את הכוח הזה ופודים את נפשותינו בתרומת מחצית השקל. כיום נהוג לתת “זכר למחצית השקל” לצדקה בבתי הכנסת ובבתי המדרשות, שהם נחשבים בית מקדש מעט.
איך נותנים “זכר למחצית השקל“?
הזמן להעביר את התרומה למקום הראוי הוא בתקופה שבין ראש חודש אדר לפורים עצמו זה. ערך מחצית השקל נקבעת בכל שנה בהתאם לערך הכספי של גרם כסף גולמי. ניתן להרים תרומה גם עבור בני משפחה. באשר להורים שרוצים לתרום עבור ילדיהם, צריכים לדעת שילד אינו חייב בתרומה, יש בזה אמנם את סגולת השמירה, אולם ברגע שהתחלנו לתת עבור ילד אנו מחויבים מעתה לתת בעבורו בכל שנה ושנה.
רמז אחרון לתוכן הרוחני של שבת שקלים אנו מוצאים במילה ‘מחצית’. האות צ’ שנמצאת באמצע מסמלת את הצדיק, זה שבארץ וזה שבשמיים. מי שקרוב אל הצדיק הן האותיות ח’ ו-י’ בבחינת ‘חי’ [מחצית], ומי שרחוק מהצדיק כמו האותיות מ’ ו-ת’ הוא בבחינת ‘מת’ [מחצית]. ‘חי’ זה מי שדבוק ב’חי החיים’, מי שחי חיים של השפעה ונתינה לזולת, ‘מת’ זה מי שחי רק במסגרת של הרצון לקבל על מנת לקבל. אולי זה זמן טוב, בעת נתינת מחצית השקל, לשקול את מידת ריחוקנו וקרבתנו אל הצדיק הפנימי שבנו, מקור האור בחיינו, ולבדוק איזה סוג של חיים יצרנו לנו, חיים של אגואיזם או חיים של השתדלות בקיום מצות ‘ואהבת לרעך כמוך’ ואהבת ישראל פשוטה.
פרשת “זכור“
השבת האחרונה לפני חג הפורים נקראת “שבת זכור”. בשבת זו קוראים את הפרשה העוסקת בעניין עמלק, “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כ”ה, י”ז), וזאת משום, שכאמור המן היה מצאצאיו של אגג מלך עמלק – “הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי” (אסתר ג’ י’). כשקוראים את הפסוקים הללו יש להיות קשובים מאוד ולשמוע בבירור כל מלה ומלה, משום שרוב פוסקי ההלכה מחשיבים את שמיעת הפרשה הזו, פעם בשנה, למצווה מן התורה! להבדיל, מקריאת הפרשות בשאר השבתות, שהיא מצווה של רבותינו. על פי חז”ל, קיום מצוות זכירה, נעשה על ידי השמעת אותו עניין בקול, לפחות פעם בשנה. גם הנשים מקפידות לשמוע את פרשת ‘זכור’. אף על פי, שלדעת מרבית הפוסקים אינן מצוות על כך מן התורה. במקרה ומישהו פספס שלא בכוונה את הקריאה של פרשת זכור, הוא יכול להשלים את המצווה, כאשר יקשיב לקריאת התורה בפורים עצמו, או לקריאת התורה השבועית בפרשת “כי תצא” בחודש אלול.
עניינה הרוחני של פרשת ‘זכור’ הוא מה שאמרו חז”ל שאין שמחה אלא בהתרת הספק. המילה ‘ספק’ עולה בגימטרייה 240 כמניין עמלק. לפני שמחת פורים השלמה, כשמאיר האור של גמר התיקון, אנו מצווים למחות את זכר עמלק מקרבנו, להסיר את עורלת הספק. אחד הפסוקים שנקרא בפרשת ‘זכור’ אומר, “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”, עמלק קרך בדרך, הכוח שלו בא לקרר אותנו מהעבודה הרוחנית.
עבודת האדם היא להפך את הרצון לקבל לעצמו, האגואיזם, שיהיה על מנת להשפיע. היפוך זה מביא את האדם אל התכלית של הדבקות הרצויה בבורא. עמלק בא לקרר אותנו במילים הידועות שלו, “אם תשפיע, מה יישאר לך… אם תיתן, מי ייתן לך… ‘ואהבת לרעך כמוך’ זה טוב, אם כולם היו עושים את זה גם אני הייתי מתחיל… אם אדאג לאחרים, מי ידאג לי… וכו'”. בקריאה בתורה בשבת ‘זכור’ אנו מקבלים את הכוח למחות את זכר עמלק מקרבנו, למגר את הספק מלבנו, על מנת שבאמת נוכל לצאת לדרך חיים חדשה, דרך של השפעה ואהבת הזולת.
פרשת “פרה“
פרשת ‘פרה’, “וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה השם לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל” (במדבר י”ט א’), נקראת בשבת שלאחר פורים. פסוקים אלה הלקוחים מפרשת ‘חוקת’, עוסקים בעניין פרה אדומה. הפרה המיוחדת אשר שימשה בתהליך הטהרה בזמן בית המקדש. העניין קשור לזמן זה של השנה, משום קרבתו לחג הפסח. בימי המקדש היה חייב כל יהודי לעשות ככל יכולתו על מנת לשמור על טהרתו. זאת על מנת שיוכל לקחת חלק בהקרבת קורבן הפסח. פוסקים רבים סוברים, שגם קריאת פרשה זו היא מצווה מן התורה.
למרות שהיום אין לנו בית מקדש ואין אנו מקריבים קרבנות ואין אנו אוכלים קדשים, אנו קוראים פרשה זו ולומדים מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם ונחשב לנו כאילו היטהרנו מטומאתנו והכשרנו את עצמנו לחוג את חג הפסח ולהקריב קרבנותינו בזמנם. “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ” (הושע י”ד ג’).
מצווה זו שייכת לחלק ה”חוק” שבתורה. כלומר, היא מהמצוות שאינן מוסברות בשכל, אלא מקבלים אותן כגזרה. לכן אין לנו כל הסבר ומושג מהו טעמה האמיתי של מצווה זאת. כלשון הפסוק “וזאת חוקת התורה”. המדרש משבח במצווה זו את עם ישראל ששמחים לקיים את המצוות שהן מעל טעם ודעת, אפילו יותר מאלו שניתנו להבנה, שכן בהם מתערב שכל האדם ומפריע. לעומת “חוק” שכל כולו הוא ציווי ה’ בלבד, ללא שום קבלת תענוג שכלי לאדם.
תשע פרות אדומות הוקרבו עד היום. הראשונה עשה משה רבינו ובה השתמשו בזמן בית ראשון, והשאירו מעט לזמן בית שני. את השניה עשה עזרא הסופר, ושבע פרות נוספות מעזרא עד חורבן הבית. פרה עשירית יעשה אי”ה מלך המשיח בקרוב ממש.
ישנו סיפור נפלא על גוי שזכה שתיולד אצלו אחת מתשע הפרות הנ”ל. שמו של האיש דמא בן נתינה והוא מופיע במסכת ‘קידושין’ בגמרא. מסופר על חכמי ישראל, בתקופת בית המקדש, שיצאו לחפש אבן מסוג ‘ישפה’ עבור החושן של הכהן הגדול, לאחר שהקודמת אבדה. החכמים הגיעו אל דמא שהיה סוחר אבנים גדול ורצו לקנות ממנו את האבן. אך הוא סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה בה היא נמצאת כרוכה הייתה בלהעיר את אביו משנתו. החכמים מצדם ניסו שוב ושוב להעלות את מחיר האבן, אבל דמא עמד על שלו. ולאחר שכבר פנו החכמים ללכת, רץ דמא אחריהם עם האבן. החכמים, מצדם, הסכימו לשלם את המחיר הגבוה ביותר שהציעו, אולם דמא בן נתינה סירב ואף נזף בחכמים, “מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותיי במעות?”. על כך זכה דמא שכעבור כשנה נולדה לו פרה אדומה שהשווי הכספי שלה היה גבוה ביותר כמובן.
אמנם אין לנו השגה בעצם המצווה של פרה אדומה, כפי שאמר זאת שלמה המלך, “אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי” (קהלת ז’ כ”ג), אולם ניתן לקבל ממנה רמזים לעבודה הרוחנית שלנו. אפר הפרה בא לטהר את עם ישראל מהטומאה הקשה ביותר, הלא היא טומאת מת. הגמרא אומרת שרשעים גם בחייהם נקראים מתים. זאת אומרת שמוות הוא בראש ובראשונה רוחני ולא גשמי. חכמת הקבלה מסבירה שמוות רוחני הוא עניין של סגירת האורות. אם האדם נוהג כרשע, שזה כידוע ראשי תיבות ‘רצון של עצמו’, אגואיזם, הוא עלול להביא את עצמו ל’נקודת המנועלא’, נקודת הצמצום שבה אור החיות מסתלק ממנו, בגלל שינוי הצורה בינו לבין האור האלוקי שהוא במהותו אך ורק נתינה. במצב כזה האדם נאטם והשפע אינו יכול לשכון בו ועל כן נקרא מת, שמנותק מחי החיים.
בבואנו לקרוא את פרשת ‘פרה אדומה’ עלינו לכוון לטהר את הרצון לקבל האגואיסטי מתוך עצמנו, הרצון שמפריד אותנו מהבורא ומפריד אותנו זה מזה. בקריאה מתגלה הכוח הרוחני שיכול להפך את הלב החמדן ללב ותרן, את הרצון לקבל לעצמו שיהיה בעל מנת להשפיע.
שבת “החודש“
הפרשה הרביעית נקראת בשבת הקודמת לראש חודש ניסן. בשבת זו אנו קוראים פרשיה מיוחדת מתוך ספר ‘שמות’, “וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות י”ב, א’). פסוקי הפרשה עוסקים במצוות קידוש ראשי החודשים, כשניסן הוא הראשון בחדשי השנה. מתוך סך של תרי”ג מצוות, זוהי המצווה הראשונה אשר ניתנה לעם ישראל בעודו במצרים.
כאשר עם ישראל מכריז על ראשיתו של חודש הוא זוכה ביכולת ובאחריות לקדש את החיים בזמן החולף, את החודשים והמועדים. בזמן הקדום היו מקדשים את החודש ע”י שני עדים. שניים היו רואים את הלבנה במולדה והיו באים לפני הסנהדרין. הסנהדרין עצמה הייתה מקדשת את החודש ועל פיה נקבע הראש חודש וכל המועדים שבו. למעשה גם אם הייתה חלה טעות או עיכוב כלשהו, קביעת הסנהדרין היא זאת שקבעה את הזמן. החשיבות של זה נובעת מכך שיש אירועים במעגל השנה היהודי שחייבים להיות מקושרים לטבע בקשר הדוק. חג הפסח חייב תמיד לצאת באביב וחג הסוכות תמיד באסיף וכו’. אז למרות שחכמים הם אלה שקבעו וקידשו את העיתים, “הטבע” כביכול הלך בעקבות פסיקתם. פלא גדול.
מבחינה רוחנית, במצווה זאת קיבל עם ישראל מהקב”ה את יכולת השליטה במעגל השנה ובמחזוריות הטבע. בכל תפילת יום טוב אנו מברכים, “ברוך אתה השם מקדש ישראל והזמנים”. הקב”ה מקדש את ישראל וישראל מקדשים את הזמנים. בברכה עצמה אנו מברכים גם, “אלה מועדי השם אשר תקראו אותם, מקראי קודש, אלה הם מועדי”. המילה ‘אותם’ כתובה בכתיב חסר, לומר שאפשר לקרוא אותה, ‘אתם’! אתם תקראו את המועדים, אתם תקבעו את הזמנים!
הזמן הוא אחד הגבולות הנוקשים ששם הקב”ה בבריאה. לכל דקה יש סוף וכל שעה חולפת. ההתבוננות הפנימית שאנו מצווים לעשות בשבת ‘חודש’, רגע לפני שאנו יוצאים ממצרים הפרטית והכללית שלנו, כוללת גם את ממד הזמן. האם אנו משועבדים ל”פרעה של הזמן”, זה שגורם לנו ל”קוצר רוח ועבודה קשה”, או שאנו באמת בתהליך יציאה לחירות גם במישור זה.
הדבר תלוי שוב בהתבוננות בדרך הבהירה שהורה לנו הרב אשלג זצ”ל, “בעל הסולם”. אם אני חושב שהזמן שלי הוא שלי ואני תקוע במסגרת הרצון לקבל לעצמי בלבד, אזי אני ממליך את פרעה שמפריע לאור להיכנס אל ממד הזמן של חיי. אבל אם אני מכוון לחיים של השפעה וכל רצוני הוא להשתדל לחיות חיים של עבודה לשמה לעשות נחת רוח לקב”ה, אזי אני אזכה לראות סייעתא דשמיא גדולה וברכה גם בנושא הזמן. כאשר ברגע של שותפות משפיעה עם הבורא, אפשר להספיק להשיג עולם ומלואו. מי שברא את הזמן נתן לנו את אפשרות הבחירה. אם אנו בוחרים בהשפעה, אנו נהיים שותפים באור והגבולות החתומים מתגמשים, אפילו ממד הזמן כביכול נעלם כאשר יש עזרה מלמעלה.
ב”ה, שנזכה לסייעתא דשמיא גדולה להשתמש נכון בארבע שבתות מיוחדות אלו, לשמוע את הקריאה בתורה, אבל באמת לשמוע אותה, כמו ביום שניתנה בסיני, על מנת שתחדור את שכבות הגשמיות והעביות של הרצון לקבל, ונזכה כולנו לצאת לחירות אמיתית במהרה בימינו. אמן.
מוקדש לרפואת רועי בן נילי, יוסף חיים בן דינה, צילה בת לאה, קרן נעמי בת עפרה, תינה חיה בת רוזט, פרימט חסידה בת ליבו בתוך שאר חולי עמו ישראל
מוקדש לעילוי נשמת לאה בת חיים ז”ל, עפרה בת עמנואל ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
שעורים נוספים שתאהבו
אודות הכותב
הרב דוד אגמון
מקים, מייסד, מנהל בפועל ומורה במודעות, בשליחותו של כ' הרב מרדכי שיינברגר שליט"א. מעביר שעורי פנימיות עם הוראת דרך והכוונה בנושאים שונים כגון: פרשת השבוע, מסילת ישרים וכתבי בעל הסולם. כותב מאמרים בנושאים שונים כגון: מהות חודשי השנה, חינוך ילדים, חגים ומועדים, תפקיד וייעוד אישי, פרשת השבוע ועוד.
דוד אגמון, מדריך זוגות לפני ואחרי הנישואין, מלווה ומדריך תלמידים באופן אישי ופרטני, מייעץ ומסייע בכל הנדרש, במאור פנים ובלב פתוח.
השאירו תגובה
עליך להיות מחובר על מנת להשאיר תגובה.