חינוך ילדים באור הקבלה 7

המאמר מגלה את חשיבות היכולת לדחות סיפוקים ככלי מהותי דוקא מצד ההורים

סבלנות שורש התיקון

אי אפשר לדבר על חינוך ילדים בלי לדבר על סבלנות. שמעתי סיפור על אמא אחת שהלכה לעשות קניות בסופר. היא ראתה שם אמא אחרת עם ילדה קטנה. לאורך כל מסע הקניות הילדה מררה בבכי תובעני במיוחד, והאמא כל הזמן אומרת: “אסתי תרגעי”. האמא השניה עקבה אחריהן.. בכל שורת מדפים, הילדה ממררת, והאמא בקול שקט: “אסתיל’ה תרגעי”. ליד הקופות, אותה אמא כבר לא יכלה להתאפק וניגשה אל האמא של הילדה ואמרה לה: “כל הכבוד על הסבלנות! ראיתי איך דיברת אל הילדה! איזה חינוך!”. “את לא מבינה”, ענתה האמא של הילדה בטון מתנצל: “אסתי זאת אני…!”.
אומרים שסבלנות זה שורש התיקון. חז”ל אמרו שאם אדם הראשון היה מחכה עוד שש שעות, היתה נכנסת שבת ואז האכילה שלו מעץ הדעת היתה מותרת… לא היתה לו סבלנות! אם עם ישראל היו מחכים עוד שש שעות למשה שירד מההר, “כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר”, אז לא היו חוטאים בעגל. כל מה שהיה צריך זה סבלנות. אז אולי זאת טכניקה קבלית להורים, רגע לפני שמאבדים את הסבלנות, לספור עד שש! לנשום עמוק ולנסות לעורר עוד מידה קטנה של אורך רוח.
למה אנחנו חווים כזה חוסר סבלנות? השורש הרוחני של זה מאוד גבוה. תורת הקבלה מלמדת אותנו שלפני הבריאה היה הכל מלא באור. כתוב בספר עץ חיים של האריז”ל: “דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות”. וכאשר עלה ברצונו לברוא את כל העולמות, לברוא כלים שיקבלו את כל התענוג האינסופי שיש לו לתת, מיד נבראו הכלים, מלאים בכל השפע האינסופי של אותו אור טוב ומיטיב. היות שברוחני אין זמן, כשעלתה מחשבת הבורא היא עלתה שלמה ביחד עם המעשה הגמור. להבדיל מאתנו שאם עולה לנו למשל מחשבה לבנות שולחן, אנו צריכים לעבור שרשרת של פעולות, קשיים, אתגרים ופתרונות עד לתוצאה הסופית. אצל הבורא המחשבה והמעשה אחד הם.
תורת הקבלה גם מלמדת, שכברואים אנחנו אוהבים את כל מה שבשורש שלנו, את כל התכונות של אותו אור אינסוף, מחשבת הבריאה, ולהפך, אנחנו רוצים להתרחק מכל מה שלא נמצא בשורש שלנו. לכן, כולנו אוהבים חכמה, יופי, מנוחה, שפע וכו’, כי זה נמצא בשורש שלנו, ולעומת זאת כולנו לא אוהבים טמטום, כיעור, חוסר שקט, חסרון וכו’… ראיתם פעם שני אנשים מכוערים עומדים ומדברים על אדם שלישי עד כמה שהוא מכוער?! ראיתם פעם שני טיפשים מדברים על מישהו שהוא טיפש?! הכל יחסית והכל נובע מהרצון הפנימי, הבלתי-מודע שלנו להידמות לשורש שלנו, לאור אינסוף.
כאן גם טמונה התובנה של תופעת חוסר הסבלנות באדם. אנחנו רוצים את הכל כאן ועכשיו! רוצים לראות תוצאות מיידיות, תוצאות מוגמרות. למי יש סבלנות להגיד לילד אלף פעמים את אותו הדבר?! מתי תבין כבר! כאמור, בשורש שלנו אין פער בין מחשבה למעשה, ובתוכנו אנחנו רוצים שככה גם תהיה המציאות. היגיעה הגדולה של חינוך ילדים קשה לנו, היינו רוצים שברגע שתעלה לנו מחשבה לגביהם היא כבר תצא לפועל ממש, היינו רוצים שהילדים יצייתו מיד, שיהיו כבר מחונכים, ומכאן נולד חוסר הסבלנות הגדול.
למעשה, אפשר שבגלל זה כל החברה שלנו היום מיוסדת על סיפוקים מיידיים. אנחנו נמצאים קרוב למועד גמר התיקון. למרות החושך הגדול, המקובלים אומרים לנו שאנחנו כבר ממש קרובים חזרה לאינסוף ב”ה, למצב שבו שוב לא יהיה פער בין מחשבה למעשה, שהכל יהיה אחד. אולי אפשר שבגלל זה תופעת חוסר הסבלנות מקשה כל כך על כולם בכל רובדי החיים כיום.
עצה טובה שנותן הרב שיינברגר שליט”א בעניין זה, היא לא להיתקע ברגע. בעיקר מול הילדים, באותם רגעים של מציאות שגרתית, אנחנו נוטים להיתקע ברגע, לא לחוות ולהרגיש שום דבר חוץ מהרצון שהדברים יתנהלו עכשיו, ברגע זה, לפי איך שאני רוצה. במקרה הטוב מלווה את הרגעים האלה המחשבה, “הקב”ה, הכפתורים של הצעצוע ששלחת לי לא פועלים… הרובוט לא עובד לפי הרצון המיידי שלי…”. במקרה הפחות טוב, מתלווה לרגעים אלה תחושה קשה של תסכול וחוסר סבלנות. העצה של הרב היא להשקיף רחוק, לנסות להסתכל באמונה אל הנקודה הרחוקה ביותר שאני יכול לראות את הילד הזה בהמשך חייו. לא הנקודה הרחוקה שהוא ישן כבר, אלא על נקודה, כמו יום חתונתו או בכלל, תמונה שלו כאותו אדם בוגר ונפלא שהייתי רוצה שהוא יהיה. לא להיתקע ברגע כלל.
זה לא פשוט להיות הורה. צריך הרבה אמונה, ואמונה זה מלשון אימון. כדי לפתור את בעיית חוסר הסבלנות ועוד בעיות אחרות, צריך הרבה אימון, להאמין בטוב. האמונה נותנת אורך רוח ומבט שמשקיף רחוק רחוק. ככלל, הרב שיינברגר שליט”א אומר, עיקר החינוך בדור הזה, זה תפילה. אמונה ותפילה הם שני הכלים החזקים העומדים לרשותנו. חשוב לזכור ולהשתמש בזה בכל רגע ורגע של חינוך הילדים.